את ייחוסו של ספר דברים כולו למשה - "תורת
משה", ובספרות הנביאים המאוחרת יותר הביטוי
"תורת משה" מתייחס כבר לכלל חמשת הספרים.
חמשת הספרים הראשונים במקרא הם ככל הנראה
הספרים הקדומים ביותר מכל כתבי הקודש.
כאמור, הדים ראשונים לקאנוניזציה שלהם
ניתן לראות כבר בספרות הנביאים עצמה. מאז
התפתחה אסכולת ביקורת המקרא, במאתיים שנה
האחרונות, הוברר שלא ייתכן שהספרים חוברו
על ידי אותו מחבר, זאת עקב ריבוי סתירות
וכפילויות הקיימות בין ספרי המקרא, הבדלי
הניסוח והסגנון, ואף הבדלי השקפה. ישנם
מספר תאוריות כיצד התהווה חיבור המקרא, אם
על ידי 4 מקורות ראשיים (המקור הכהני P,
היהווסיטי J, האלוהימי E והדברימי D), או
שהתפתח ממסורות שבעל פה. על כל מקרה, זמן
העריכה של ספר דברים מיוחס למהפכה של
יאשיהו (שלהי המאה ה-7 לפנה"ס), ושאר הספרים
מיוחסים חלקם קודם לכן וחלקם לאחר מכן
כשקיימת אסכולות שונות לכאן ולכאן.
[עריכה]
חיבור המקרא במסורת היהודית
יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה,
מייחס בספרו נגד אפיון את חמשת ספרי המקרא
למשה. "חמשה מן הספרים הם למשה, ובהם נמצאו
החוקים וגם מסורת מבריאת האדם עד יום מותו,
וזה הוא כמעט זמן שלשת אלפים שנה. "
התלמוד הבבלי, שחובר לקראת המאה ה-6 לספירה,
נדרש אף הוא לשאלת מחברם של ספרי המקרא,
דבריו כפי שמופיעים במסכת בבא בתרא: ומי
כתבן? משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב.
יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה.
– ברייתא המצוטטת בתלמוד בבלי, מסכת בבא
בתרא טו א
לפי הנאמר לעיל, חמשת ספרי המקרא נכתבו על
ידי משה, למעט שמונה הפסוקים האחרונים
(פסוקים ה-יב בפרק לד בספר דברים) המתארים
את מותו של משה, אלו נכתבו על ידי תלמידו
יהושע בן נון. וכדברי התלמוד: "אפשר משה מת,
וכתב "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה"? אלא עד כאן
כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע". [2]
כמה וכמה פרשני המקרא והוגים ידועים נתנו
את דעתם כי לא ייתכן וספרי המקרא כפי שהם
נערכו כולם בידי משה, ומכמה וכמה פסוקים
ניכר שה עברו עריכה מאוחרת יותר. הראשון
שבהם היה רבי אברהם אבן עזרא, פרשן ימי
הביניים, בן המאה ה-11 לספירה, [3], ומספר מאות
אחריו, פרשן דור הרנסאנס, רבי עזריה מן
האדומים, ופרשני העת החדשה, שד"ל, רנ"ק
ושפינוזה. כשהאחרונים סבלו מהתנגדות חריפה
עקב דבריהם.
[עריכה]
כינוי הספרים
בספרות חז"ל, המדרשים ובמסורת היהודית לכל
הספרים יש כינויים. ספר בראשית מכונה בחז"ל
"ספר הישר", על שם האבות שהיו ישרים.[4] ספר
שמות מכונה בשם "ספר השני", על ידי בעל הלכות
גדולות והמשנה ברורה, ומוסבר על פי הנצי"ב,
מכיוון שהוא שני והמשך לספר בראשית. ספר
ויקרא מכונה בחז"ל "תורת כהנים" מכיוון
שהעיסוק בכהנים ומקדש תופס בו חלק מרכזי.[5]
ספר במדבר מכונה "חומש הפקודים" בשל
המפקדים שנערכו במדבר.[6] וספר דברים מכונה
בחז"ל "משנה תורה" מכיוון שיש בו חזרה כללית
על הספרים הקודמים[4].
[עריכה]
חשיבות התורה במסורת היהודית
התורה במסורת היהודית נחשבת למהות מקודשת,
שניתנה מידי האל, כדי לתקן את האדם ולהביאו
לחיי העולם הבא.
הרמב"ם משקף את התפיסה הדתית הרווחת
בכותבו: הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו, עץ
חיים, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה
גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא; ולפי
גודל מעשיו וגודל חכמתו, הוא זוכה.
– הלכות תשובה פרק ט' הלכה ד'
אף ריה"ל כותב באופן דומה: אין ספק בדבר, כי
בזאת התורה מובטחת להם לבני אדם, השארות
הנפשות לאחר אבדן הגופות.
– ספר הכוזרי מאמר ראשון אות צא - קיז
על פי תפיסה רווחת נרמזת בתורה כל חכמה
שקיימת: אמר הכוזרי: רואה אני כי תורתכם
כוללת כל דק ונפלא שבחכמות, דבר אשר אין
כמוהו בכל תורה אחרת. אמר החבר: גדולה מזאת!
הסנהדרין חובה הייתה מוטלת עליהם שלא תחסר
להם כל ידיעה בחכמות האמתיות והדמיוניות
והמקובלות בכללן גם כשוף וידיעת כל
הלשונות.
– ספר הכוזרי מאמר שני אות סג - סד
[עריכה]
חלוקת התורה
התחלה של עשרת הדיברות בתורה ערך מורחב –
חלוקת הפרקים בתנ"ך
התורה היא באופן בסיסי ספר אחד (אם כי יש
הטוענים כי קובץ ממקורות שונים, ראה מקורות
התורה, בהמשך), וכך מתייחסים אליה בדרך כלל
במקרא ובמקורות מאוחרים יותר.
חלוקת התורה לחמישה ספרים, שכל אחד מהם היה
נקרא "חומש", מופיעה בפירוש לראשונה בתלמוד
הירושלמי, במאמר אגדה, (סנהדרין פרק י הלכה
א). יש הטוענים כי חלוקת התורה לחומשים,
הייתה עוד ידועה מתקופת המשנה, אולם אין
לכך במשנה ראיות חד משמעיות. חוקרים אחרים
טוענים לעומת זאת כי חלוקת התורה לחמישה
הייתה ידועה עוד בתקופת נחמיה, ואילו אחרים
מייחסים זאת לתרגום השבעים. לדעת ר' דוד צבי
הופמן וחוקרים אחרים, החלוקה לחמשת
החומשים מתבקשת מתוך המקרא עצמו, בהיות
הספרים בראשית, ויקרא ודברים חטיבות
מובהקות העומדות בפני עצמן.
היו מחז"ל שחילקו את התורה לשבעה חלקים,
בכך שהעמידו את הפסוקים בבמדבר י, לה-לו
("ויהי בנסוע") כ"ספר בפני עצמו". עם זאת, אין
זו חלוקה עיקרית, גם לדעה זו.
מקור החלוקה לפרקים בתוך ספרי התורה הינו
בתרגום התורה ללטינית - הוולגטה, בעוד
ביהדות מקובלות חלוקות אחרות. החלוקה
לפרקים לא הייתה קיימת בזמן בעלי המסורה,
אולם שולבה לבסוף בהערות המסורה בחלק מן
החומשים המאוחרים.
על פי המסורת היהודית התורה (כמו שאר
המקרא) מחולקת לסעיפים הנקראים "פרשיות". הן
מתחלקות ל"פרשיות פתוחות" ול"פרשיות
סתומות". הזיהוי תלוי בהתחלת הפרשה הבאה: אם
מתחילה הפרשיה (במגילת ספר התורה) באותה
שורה שבה הסתיימה הפרשה הקודמת היא נקראת
"פרשה סתומה" ואם ההתחלה היא בשורה הבאה היא
נקראת "פרשה פתוחה" (קיימת מחלוקת בין
הרמב"ם לבין הרא"ש באשר לצורת סימון הפרשה
כאשר אין רווח גדול בסוף הפרשה הקודמת;
ההלכה שנקבעה היא כשיטת הרמב"ם, וכן עולה
מכל כתבי היד העתיקים). נהוג להבין את
הפרשיות פתוחות כמסמנות חלוקה ראשית של
הטקסט, ואת הפרשיות הסתומות כמסמנות חלוקת
משנה. במגילות קומראן התגלה כי שיטה זו של
פרשות פתוחות וסתומות הייתה נהוגה גם
במגילות הללו (אם כי לאו דווקא בהתאמה
למסורה).
להבדיל מנושאים אחרים במסורה, יש שוני לא
קטן בין כתבי היד העתיקים בשאלות הפרשות
הפתוחות והסתומות, ולמעשה גם לא מוכרות כלל
רשימות מסורה טברניות העוסקות בכך (אם כי
מוכרות רשימות בבליות כאלה). מאידך, על פי
ההלכה בתלמוד הבבלי, שינוי בין פרשה סתומה
לפתוחה פוסל את ספר התורה. בעקבות מצב זה
נחלץ הרמב"ם להכריע בשאלה זו והעתיק בספרו
ההלכתי משנה תורה את כל הפרשות הפתוחות
והסתומות מכתר ארם צובא המופתי, וכך קבע
הלכה כמותו לדורות. כיום, כל ספרי התורה
שווים באופן בסיסי לנוסחו של הרמב"ם,
ולנוסחו של כתר ארם צובא (מלבד שינויים
מזעריים). על פי נוסח זה, קיימות 290 פרשיות
פתוחות, ו-379 סתומות, ובסך הכול, 669.
חלוקה נוספת והידועה יותר היא החלוקה
לסדרים או בשמם הידוע יותר, פרשות. התורה
מחולקת ל-54 פרשות הנקראות בבתי הכנסת
במחזור של שנה; קריאה זו הייתה נהוגה בעיקר
בבבל, ומשם התפשטה לכלל הציבור (אם כי יש
הסבורים כי גם בארץ ישראל נהג מחזור זה
בזמנים קדומים).
בארץ ישראל הייתה מקובלת חלוקה אחרת ל-155
פרשות שקריאתן מתמשכת על פני שלוש שנים עד
שלוש שנים וחצי. חלוקה זו מסומנת בכמה
ממהדורות התנ"ך, והיא משמשת לפעמים בסיס
לקריאת התורה בבתי כנסת קונסרבטיבים
ורפורמיים.
[עריכה]
קריאה בתורה
ספר תורה ויד, מתוך תערוכה בבית הכנסת
הגדול בולודבה שבפולין.
בבתי כנסת קוראים כיום בתורה, בימי שני,
חמישי ובשבת את פרשת השבוע, בספר תורה
שנכתב על גבי קלף על ידי סופר סת"ם. המקור
למנהג הקריאה בתורה הוא קדום, ונזכר בתנ"ך.
בנוסף לפרשת השבוע ישנם קטעי קריאה
מיוחדים לחגים, ואם חל החג בשבת, קוראים בו
את הקטע המיועד לחג.
טקס קריאת התורה הינו מן הטקסים המרכזיים
ביהדות.
בתלמוד הירושלמי (מגילה ד' א') מובאת מסורת
לפיה "משה התקין את ישראל שיהיו קוראים
בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו
של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו
קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה".
בתלמוד הבבלי (בבא קמא פ"ב ע"א) מובאת מסורת
אחרת המייחסת את התקנה הזו לנביאים של דור
המדבר: "עמדו נביאים שביניהם (בימי משה)
ותקנו להם שיהיו קוראים בשבת ומפסיקין
באחד בשבת, וקוראים בשני ומפסיקים שלישי
ורביעי וקוראים בחמישי ומפסיקין ערב שבת".
התלמוד הבבלי מנסה להסביר את הסתירה שבין
שתי המסורות בזה שהתקנה לקרוא בתורה במנחה
של שבת ובשני וחמישי הוא אמנם מן התקנות של
הנביאים במדבר אלא שתקנתם הייתה שיקרא רק
אדם אחד שלשה פסוקים או שלושה אנשים שלושה
פסוקים (כלומר כל אדם פסוק!) ואילו עזרא בא
ותיקן שיקראו שלושה עולים ועשרה פסוקים.
ההתפתחות ההיסטורית של מוסד הקריאה בתורה
הייתה כנראה כדלקמן:
בימי מלכי יהודה, גלות בבל בתקופת שיבת
ציון, השלטון הפרסי ובתקופת החשמונאים
הייתה כנראה קריאה של קטעים מוגדרים בחגים
ובמועדים וכן בשבתות ובאירועים מיוחדים -
"וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל -
מצוותן יהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו"
(מגילה ל"ב ע"א).
קריאה של קטעים מהתורה על פי הסדר אך לא
במסגרת מוגבלת של זמן - כך נהגו כפי הנראה
בתקופת המשנה.
סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. בבבל
סיימו את הקריאה של חמישה חומשי התורה בפרק
זמן מוגבל של שנה, כלומר במחזור שנתי, ואילו
יהודי ארץ ישראל סיימו את הקריאה בפרק זמן
של שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. בשלב זה
החלוקה לסדרים ופרשיות לא הייתה אחידה בכל
המקומות - כך נראו פני הדברים בתקופת
האמוראים. יש המשערים שהחלוקה הבבלית היא
המקורית, והחלוקה הארצישראלית נוצרה עקב
התארכות התפילה (על ידי דרשות ופיוטים),
שהצריכו לקצר את קריאת התורה.
חלוקת התורה לחמישים ושלוש פרשיות. לצורך
הקריאה במחזור השנתי נוצרה חלוקה עיקרית
של 53 פרשות. חלוקה זו נוצרה כפי הנראה בימי
הסבוראים לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית
תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים
שונים בחיבור פרשיות וחלוקתן.
חלוקת התורה ל-54 פרשות מתוכן 14 פרשות
נקראות לפי הצורך שתים שתים בכל שבת. חלוקה
זו התפשטה עם התפשטות קובץ הפסיקה ההלכתי
ארבעת הטורים של רבנו יעקב בן אשר "בעל
הטורים", ויצרה מנהג אחיד לפיה קוראים בכל
קהילות ישראל באותה פרשה.
[עריכה]
גישות שונות להבין את הטקסט התורני
ישנן מספר גישות יהודיות, להתמודד עם
פסוקי התורה, מן היהדות. אלו הן בעיקר
השלושה המוצגות מטה:
הגישה הרבנית - היא גישת הפלג הרבני, לפיה,
לא ניתן להבין חלקים מסוימים של החומש על
פי ההגיון אלא דרך התורה שבעל-פה אשר ניתנה
לשיטתו של פלג זה, במעמד הר סיני, כמסורת
לשונית.
הגישה הקראית - היא גישת הקראים (או
ה"תנכיי"ם), לפיה ניתן להבין את כל התורה
כולה על ידי למידה יסודית שלה, כשהעושה כן
מנוסה נאות, בניב המקראי של השפה העברית, בו
ניתנה התורה. הקראים טוענים שההלכה צריכה
להתבאר מן הפשט בדרך זו, כשאינה גורעת
מהפשט עצמו, או מוסיפה עליו, וכל הסייגים
ההלכתיים הקשורים באותה הלכה, עליהם להיות
נייטרליים, כלומר, עליהם לא להתנגש עם פשט
הכתוב, או כאמור, להוסיף עליו.
הגישה הרפורמיסטית - היא גישת הרפורמים,
לפיה, חלקים מסוימים בתורה מכוונים אך ורק
לדורות קודמים.
[עריכה]
התורה בדתות אחרות
תפיסות שונות לתורה מוצעות בעיקר על ידי
הנצרות והאסלאם, שכן היהדות היא בסיסן של
דתות אלו.
בנצרות, האספקלריות הנוגעות לטקסט התורני
הן שונות בכל פלג וזרם, אך לעמדת הנצרות
הקתולית, וכן האורתודוקסית, נוצרי שהוא
גוי, חייב בכל מצוות בני נוח, כבסיס לחיים
דתיים תקינים, היהדות בעלת עמדה זהה.
באסלאם, לפי הקוראן והחדית', התורה היא ספר
המצוות אותו קיבלו בני ישראל, אך היהודים
פירשוהו בצורה שגויה (וגם הנוצרים). הטענה
כי היהודים והנוצרים עיוותו את הטקסט
המקראי ע
--
Komentuoju straipsnį http://www.culture.lt/satenai/?st_id=17508